לדאוג למי שדואג

שאלתי אותה: "איך את?"

היא עצרה. חשבה וענתה: "היה לו שבוע קשה."

"שאלתי עלייך, לא עליו."

היא הביטה בי רגע. ואז נשמה עמוק, כמו מי שלא נשם זמן רב. "אני לא יודעת. אני כבר לא בדיוק בודקת."

זה הדבר שקורה לאט, בלי שמישהו מתכנן: עוברים ממישהו שחי חיים לתפקיד. ולתפקיד אין "איך אתה?" - יש "מה צריך".

אתם מסתדרים. מתפקדים. מנהלים.

אבל אף אחד - כולל אתם - לא בדיוק שואל מה קורה בפנים.

מה שחיקת חמלה עושה לפני שמרגישים אותה

"שחיקת חמלה" (Compassion Fatigue) הוא מונח שבדרך כלל שמורים למטפלים. אבל בטיפול אני פוגש אותו שוב ושוב אצל בני ובנות זוג שתומכים. שנה. שנתיים. לפעמים יותר.

היא לא מגיעה בגל. היא מגיעה בשקט. ביום שבו אתם מגלים שאתם כועסים ולא יודעים על מה. שאתם ישנים אבל לא נחים. שכבר חצי שנה לא עשיתם משהו שעשיתם בשביל עצמכם בלבד.

מחקרים על בני ובנות זוג של אנשים עם תסמיני PTSD מוצאים תמיד אותן תוצאות: חרדה מוגברת, קשיי שינה, ריחוק רגשי, ולעיתים תסמינים דמויי-טראומה. זה נקרא "טראומטיזציה משנית". ייתכן שמדובר בקשיי הסתגלות החופפים לתסמינים אלו. יש לזה שם כי זה מתועד, מוכר, ולא נדיר.

הסימנים שמגיעים לפני שמגיעים

הפרדוקס שאף ספר לא מסביר מספיק טוב

גישת CFT (טיפול ממוקד חמלה) מציעה הבחנה שנשמעת פשוטה אבל לא תמיד כך: היכולת לתת חמלה לאחרים ולעצמנו היא אותה יכולת. לא שניים נפרדים. אחד.

כשאתם קשים לעצמכם - מסרבים לנוח, מבקרים את עצמכם, דורשים להיות "חזקים" - אתם מדלדלים בדיוק את הדבר שאתם מנסים לתת.

אתם לא שבורים, אתם פשוט בלי משאבים, ריקים.

ארבעת הגורמים שנמצאו כמסייעים בחיזוק החוסן

מחקרים עדכניים מצביעים על ארבעה גורמים מרכזיים שמחזקים את החוסן של בני ובנות זוג תומכים:

סיום

בטיפול מגיעים אליי יותר ויותר בנות זוג של מטופלים עם תמונה דומה של שחיקה גדולה, ריקנות, ירידה באמפתיה וביכולת להכיל את בן הזוג, קושי לתקשר זאת וקושי מצד המטופלים לזהות, להבין ולפעול בהתאם.

הדבר המשמעותי ביותר הינו חיזוק החוסן האישי של התומכים ושל בני/בנות זוגם. זה אפשרי והכרחי.

חלק מסדרת מאמרים בנושא תמיכה בבני ובנות זוג שחזרו מלחימה. מבוסס על גישות CFT, CBCT ועקרונות Trauma-Informed Care.

(קראו גם: הבית אחרי הקרב | הגוף לא קיבל את ההודעה)