הגוף לא מקשיב תמיד למילים

ישבו יחד בפקק.

הרדיו פתוח.

ידיעה קצרה על פיגוע - כמה משפטים, וזהו.

הוא כיבה את הרדיו.

הידיים נשארו על ההגה.

הנשימה השתנתה.

היא אמרה:

"הכל בסדר. אנחנו עוד עשר דקות בבית."

הוא לא ענה. לא כי לא רצה - כי הוא כבר לא היה שם.

אחר כך, בבית, היא ניסתה להבין.

"מה קרה שם?"

"מה הרגשת?"

"למה אתה לא מדבר איתי?"

והוא לא ידע מה לומר.

כי מה שקרה שם - לא עבר דרך מחשבה.

זה עבר דרך הגוף.

וגוף לא יודע להסביר.

הבעיה עם הסברים

כשהמערכת נכנסת לכוננות, משהו בסדר העדיפויות משתנה. האזורים שמדברים, מנתחים, מסבירים - כבר לא מובילים.

זה לא שהם נעלמים.

הם פשוט לא בתור עכשיו.

מה שבחזית - זה הישרדות.

ולכן, כשמישהו נמצא בתוך תגובה פוסט-טראומטית, ולידו מישהו שמבקש ממנו "להסביר", "להירגע", "להבין" - זה לא שהוא לא משתף פעולה. הוא פשוט לא שם.

שלושת המצבים שהגוף עובר ביניהם

Stephen Porges הציע דרך פשוטה להבין את זה. מערכת העצבים נעה בין שלושה מצבים עיקריים:

והמעבר בין המצבים האלה - לא עובר דרך החלטה מודעת.

ומה זה בעצם טריגר

טריגר הוא לא "מחשבה שלילית".

זה גירוי שמפעיל את מערכת ההישרדות.

לפעמים זה ריח.

לפעמים רעש.

לפעמים סיטואציה.

ולפעמים - אפילו רגש בתוך קשר.

ולא תמיד ברור מה בדיוק הפעיל. הגוף מזהה - גם כשאין לזה מילים.

אז מה כן עוזר - ומה פחות

סיום

להסביר ש"הכל בסדר" לא באמת יעזור.

לא כי זה לא נכון - אלא כי זה לא מה שהגוף מחפש.

הוא מחפש יציבות.

נוכחות.

חזרה.

זה הרבה פחות מילים - והרבה יותר משמעות.

חלק מסדרת מאמרים בנושא תמיכה בבני ובנות זוג שחזרו מלחימה. מבוסס על תיאוריית הפוליווגאל של Porges וגישות סומטיות (Somatic Experiencing).

(קראו גם: הבית אחרי הקרב | לדבר כשקשה)