🎮 גיימינג כשפה, כלי ומרחב טיפולי

גיימינג הוא לא רק משחק, זו מפת דרכים לנפש של הדור הבא.

"למה הוא משחק כל כך הרבה?"

רוב בני הנוער בישראל, בנים ובנות, מבלים חלק ניכר מהיום מול מסך. אצל מתבגרים גיימרים זה בולט עוד יותר, ולא פעם המשחק תופס יותר שעות מהלימודים, מהחוגים ומהזמן עם המשפחה יחד.

ההורים שמגיעים אליי נושאים המון תסכול, חוסר אונים ודאגה. השאלה שהם מביאים כמעט תמיד זהה: למה הוא משחק כל כך הרבה?

אני שואל שאלה אחרת.

מה הוא מחפש שם?

מה ההורה רואה, ומה קורה בפנים

השיח על גיימינג מתרכז כמעט כולו בצד אחד: ההתמכרות. ובצדק. המנגנונים האלה אמיתיים, מתוכננים בקפידה, ואי אפשר להבין מה קורה לנער מול המסך בלי להכיר אותם.

אבל באותו מסך עצמו קורים עוד דברים.

שם הוא פוגש חברים. שם הוא בונה מעמד. שם הוא לומד להיכשל ולנסות שוב, ומגבש חלק ממי שהוא.

ההורה רואה את השעות. את מה שקורה בתוכן הוא לא רואה, פשוט כי הוא לא היה שם.

HIRO, מודל שפיתחתי מתוך ידע קליני של שנים בתחום, לא מאזן בין שני הקצוות ולא בוחר באמצע. הוא מחזיק את שניהם יחד, כי כך הם מתקיימים אצל הנער עצמו.

שלוש שעות ביום. כמה זה באמת מספר לנו?

ספירת שעות היא המדד הכי זמין להורה, והיא גם זו שמסבירה הכי מעט.

Skripkauskaite ו-Fazel (2022) בדקו מתבגרים ששיחקו הרבה. מספר השעות לא ניבא את מצבם הנפשי. כעשירית מהם הראו קושי בגיימינג וקושי נפשי יחד; השאר שיחקו הרבה, והמשיכו לתפקד.

נער ששוקע במשחק כדי להירגע, נער שבונה בו זהות, ונער שבורח דרכו ממשהו קשה, ייראו כמעט זהים בגרף של זמן מסך.

הם צריכים שלוש תגובות שונות לגמרי.

מתי כדאי לשים לב

יש מצבים שבהם המשחק מפסיק להיות תחביב, והופך למקום שקשה לצאת ממנו.

נשירה סמויה

הנער עדיין רשום בבית הספר, אבל כמעט לא מגיע. לפעמים זה נמשך חודשים לפני שמישהו שם לב.

הסתגרות

העולם מצטמצם לחדר אחד ולמסך אחד, וכל ניסיון להיכנס נתקל בכעס.

חברים מעבר לאוזניות

יש חיי חברה מלאים, אבל כולם בצד השני של האוזניות, ואף אחד מהם לא פוגש אותו באמת.

במצבים האלה הדרישה לכבות את המחשב לא פותחת כלום. היא לוקחת ממנו את הדבר היחיד שהוא עדיין מרגיש מסוגל בו, ובדרך כלל מייצרת מאבק שמרחיק עוד יותר.

העבודה מתחילה במקום אחר: להבין מה המשחק מחזיק בשבילו, ורק אחר כך לשאול מה עוד יכול להחזיק את זה.

שלוש דוגמאות מהקליניקה

נער שבנה עולמות ב-Minecraft, כדי לייצר שליטה בעולם שהרגיש לו כאוטי.

נערה שהזדהתה עם דמות ב-Red Dead Redemption 2, וגילתה דרכה חמלה כלפי עצמה.

תלמיד שלא הגיע לבית הספר, עד שמצאנו בשיחה על FIFA פתח לדבר על תחרות, הישגיות ובדידות.

בשלושת המקרים המשחק לא היה מה שצריך להזיז מהדרך. הוא היה הדרך.

שלוש שאלות שאפשר לשאול הערב

לא בזמן המשחק, אחריו. ובלי טון של חקירה.

מתי הרגשת שאתה רוצה לעצור?

מה קרה בין הרגע שהרגשת לבין הרגע שבאמת יצאת?

מי החליט שנגמר, אתה או המשחק?

השאלות האלה לא עוסקות בכמות ולא דורשות ממנו כלום, ולכן הן בדרך כלל נענות.

הן גם מחזירות לו הבחנה שהמשחק יודע לטשטש היטב: ההבדל בין לסיים לבין להיות מופסק.

איך נראה תהליך

REACH · להיות נוכח בלי לדרוש

קשר שלא מותנה בהפחתת שעות. קשר שמותנה בוויתור נקרא מיד כמשא ומתן.

MAPPING · לקרוא את הנפש דרך המשחק

שעה של משחק משותף נותנת מידע קליני חי שלא תמיד עולה בשיחה: מה הוא עושה כשהוא נכשל, במי הוא נעזר, מתי הוא מוותר.

REALIZATION · לראות את עצמך מתוך החוויה

לא להסביר לנער מה קורה לו, אלא לאפשר לו לראות את זה בעצמו, בחומר שהוא כבר מכיר.

TRANSFER · מהמשחק אל החיים

מה שנבנה בפנים צריך להיבחן בחוץ. וכשזה לא קורה, גם זה אומר משהו.

לצד העבודה עם הנער יש עבודה הורית נפרדת, HIRO-P. הורה שמחזיק עמדה אחרת מזיז את המערכת גם כשהנער עדיין לא זז.

מתי זה לא הכלי הנכון

HIRO לא מתאים לכל מצב, ואני לא מציג אותו ככזה.

כשיש סכנה, סימנים של דיכאון משמעותי, פגיעה עצמית או ניתוק ממושך מכל קשר אנושי, הדבר הראשון הוא הערכה קלינית ומענה בטיחותי, לא קריאה של עולם המשחק.

יש גם מצבים שעומדים בקריטריונים של Gaming Disorder כפי שהוגדרה ב-ICD-11 (ארגון הבריאות העולמי, 2019). שם נדרשת עבודה ממוקדת בהתנהגות עצמה.

מודל שלא יודע לומר איפה הוא נעצר, הוא לא מודל קליני.

למי זה מתאים

להורים למתבגרים ששוקעים במשחק, מסתגרים בחדר או נושרים בשקט.

לצוותי חינוך, מחנכות, יועצות וקב"סים, שפוגשים את התלמידים האלה לפני כולם.

לאנשי טיפול שמחפשים כלי לקריאת עולם המשחק, ולא רק שפה משותפת ליצירת קשר.

לארגונים ומסגרות שמבקשים הרצאה, סדנה או יום עיון.

מעוניינים בהרצאה, בהדרכה או בייעוץ?